הבשורה על־פי מרקוס פרק ו'

אין נביא בעירו

ויצא משם והלך לעירו, ותלמידיו הלכו אחריו. ובבוא השבת החל ללמד בבית הכנסת. ורבים בשומעם אותו נדהמו ואמרו: ״מאין לו הדברים האלה? ומהי החוכמה הזאת שניתנה לו? האומנם גבורות כאלה נעשות בידיו? האם זה לא הנגר בן מרים, אחִיהם של יעקב, יוסֵי, יהודה ושמעון? והאם אלה לא אחיותיו כאן איתנו?״ והם נכשלו בו.

ואמר להם ישוע: ״נביא אינו בזוי אלא בעירו, ובין קרוביו, ובביתו.״ ולא היה יכול לעשות שָם שום גבורה, אלא רק סמך את ידיו על חולים אחדים וריפא אותם. והוא תמה על חסרון אמונתם. וסבב בכפרים שבאזור, ולימד.

 

שליחת השנים־עשר

וקרא את השנים־עשר אליו והחל לשלוח אותם שניים־שניים, ונתן להם סמכות על הרוחות הטמאות. וציווה עליהם שלא ייקחו מאומה לדרך מלבד מקל — לא תרמיל, לא לחם ולא כסף בחגורתם — אלא שינעלו סנדלים, ושלא ילבשו שתי כותונות. ואמר להם: ״בכל מקום שֶבו תיכנסו לבית, שם תישארו עד שתעזבו את המקום ההוא. וכל אשר לא יקבלו אתכם, ואף לא ישמעו לכם, בצאתכם מן המקום ההוא נערו את העפר אשר תחת רגליכם — לעדוּת להם. אמן אני אומר לכם, לסדום ולעמורה יהיה קל יותר ביום הדין מאשר לעיר ההיא.״ והם יצאו והכריזו שאנשים צריכים לחזור בתשובה. וגירשו שדים רבים, ומשחו בשמן חולים רבים וריפאו אותם.

 

רצח יוחנן

והמלך הורדוס שמע עליו, כי שמו נודע ברבים. ואמר: ״יוחנן המטביל קם מן המתים, ולכן פועלות בו הגבורות.״

אחרים אמרו: ״אליהו הוא.״

ואחרים אמרו: ״הוא נביא, כמו אחד הנביאים.״

אולם כאשר הורדוס שמע על כך, אמר: ״אני ערפתי את ראשו של יוחנן — זה האיש! הוא הוקם מן המתים!״

כי הורדוס עצמו שלח לתפוס את יוחנן וכבל אותו בכלא בגלל הֵרודיה, אשת פיליפוס אחיו, משום שנשא אותה לאישה. כי יוחנן אמר להורדוס: ״אסור לך לקחת את אשת אחיך.״ והרודיה נטרה לו טינה ורצתה להרוג אותו. אך לא יכלה, כי הורדוס ירא את יוחנן ביודעו שהוא איש צדיק וקדוש, והגן עליו. ושמע לו, ועשה דברים רבים כעצתו; ושמע לו ברצון.

ושעת הכושר הגיעה ביום הולדתו של הורדוס, כאשר ערך משתה לנכבדיו, לשרי האלפים ולראשי הגליל. ונכנסה בתה של הרודיה, ורקדה להנאתם הרבה של הורדוס והמסובים איתו. אמר המלך לנערה: ״בקשי ממני מה שתרצי, ואתן לך.״ ואף נשבע לה: ״מה שתבקשי ממני אתן לך, עד חצי מלכותי!״

ויצאה ואמרה לאִמהּ: ״מה אבקש?״

ואמרה לה: ״את ראשו של יוחנן המטביל.״

ומיד נכנסה בנחישות אל המלך, ביקשה ואמרה: ״אני רוצה שתיתן לי תכף ומיד את ראשו של יוחנן המטביל בקערה!״

והמלך התעצב עד מאוד; אולם בגלל השבועה ובגלל המסובים איתו לא רצה לסרב לה. ומיד שלח המלך תליין וציווה עליו להביא את ראשו. והוא הלך וערף את ראשו בכלא, והביא את ראשו בקערה, ונתן אותו לנערה; והנערה נתנה אותו לאִמהּ. וכאשר תלמידיו שמעו על כך, באו ולקחו את גופתו, והניחו אותה בקבר.

 

האכלת חמשת האלפים

והשליחים נאספו אל ישוע וסיפרו לו הכול, גם מה שעשו וגם מה שלימדו. ואמר להם: ״בואו אתם לבדכם למקום שומם ונוחו מעט.״ כי רבים היו הבאים וההולכים, ולא היה להם פנאי אפילו לאכול. ויצאו משם בסירה אל מקום שומם לבדם. וראו אותם עוזבים, ורבים הכירו אותם; ומכל הערים רצו יחד לשם ביבשה, והקדימו אותם והתקהלו אליו. וכאשר ישוע ירד מן הסירה ראה המון רב, ונכמרו רחמיו עליהם, כי הם היו כצאן אשר אין להם רועה. והחל ללמד אותם דברים רבים.

וכאשר השעה כבר הייתה מאוחרת, ניגשו אליו תלמידיו ואמרו: ״המקום הזה שומם והשעה כבר מאוחרת. שְלח אותם שילכו לחווֹת ולכפרים בסביבה לקנות לעצמם לחם, כי אין להם מה לאכול.״

אולם הוא השיב ואמר להם: ״תנו להם אתם לאכול.״

ואמרו לו: ״האם נלך ונקנה לחם במאתיים דינר וניתן להם לאכול?״

ואמר להם: ״כמה כיכרות לחם יש לכם? לכו וראו.״

וביררו ואמרו: ״חמש, ושני דגים.״

וציווה עליהם להושיב את כולם חבורות־חבורות על הדשא הירוק. והם התיישבו שורות־שורות, של מאה ושל חמישים. ולקח את חמש כיכרות הלחם ואת שני הדגים, ונשא עיניו לשמיים, ובירך, ובצע את הלחם, ונתן לתלמידיו להגיש להם; והוא חילק את שני הדגים לכולם. וכולם אכלו ושבעו. ואספו שנים־עשר סלים מלאים שאריות, וגם מן הדגים. ואלה שאכלו את הלחם היו חמשת אלפים גברים.

 

הליכה על המים

ומיד האיץ בתלמידיו שיעלו לסירה ויעברו לפניו לגדה השנייה, אל בית צַידָא, בעודו משלח את ההמון. ולאחר שנפרד מהם, הלך להר להתפלל.

ובבוא הערב הייתה הסירה בלב ים, והוא לבדו על היבשה. וראה אותם מתייגעים בחתירה, כי הרוח הייתה נגדם. ובאשמורת הרביעית של הלילה הלך לעברם, מהלך על הים, ורצה לעבור על פניהם. אולם בראותם אותו מהלך על הים חשבו שהוא רוח רפאים וזעקו; כי כולם ראו אותו ונבהלו. ומיד דיבר אליהם ואמר להם: ״חִזקו ואִמצו! אני הוא; אל תיראו.״ ועלה אליהם לסירה, והרוח פסקה. ותדהמה גדולה עד מאוד אחזה בהם, והם התפלאו. כי לא השכילו ממעשה הלחם, כי ליבם הוקשה.

 

ריפוי רבים בארץ גִינוֹסַר

ועברו והגיעו לארץ גִינוֹסַר, ועגנו שם. וכאשר ירדו מן הסירה, מיד הכירו אותו אנשי המקום, ורצו בכל רחבי האזור ההוא, והחלו להביא את החולים על אלונקות לכל מקום אשר שמעו כי הוא שם. ובכל מקום שבא אליו — כפרים, ערים וחוות — הניחו את החולים בחוצות והתחננו לפניו שייתן להם רק לגעת בכנף בגדו; וכל הנוגעים בו נרפאו.

דילוג לתוכן