משפט פִּילָטוֹס
ומיד בעלות השחר קיימו ראשי הכוהנים התייעצות עם הזקנים והסופרים וכל הסנהדרין; והם כבלו את ישוע, והוליכו אותו, והסגירו אותו לפִּילָטוֹס.
ושאל אותו פילטוס: ״האם אתה הוא מלך היהודים?״
והשיב ואמר לו: ״אתה אמרת.״
וראשי הכוהנים האשימו אותו בדברים רבים. ופילטוס שאל אותו שוב ואמר: ״האינך משיב דבר? רְאֵה כמה דברים הם מעידים נגדך.״ אולם ישוע לא השיב עוד ולוּ דבר אחד, עד כי פילטוס תהה.
גזר הדין
ובחג היה נוהֵג לשחרר להם אסיר אחד, את מי שביקשו. והיה אחד שנקרא בַּר־אַבָּא, שהיה כלוא עם חבריו למרד, אשר ביצעו מעשה רצח בעת המרד. וצעק ההמון והחל לבקש שיעשה למענם כפי שעשה תמיד.
ופילטוס השיב להם ואמר: ״האם אתם רוצים שאשחרר לכם את מלך היהודים?״ כי ידע שראשי הכוהנים הסגירו אותו מתוך קנאה. אולם ראשי הכוהנים הסיתו את ההמון לבקש שישחרר להם את בר־אבא במקומו.
ופילטוס חזר ואמר להם: ״אם כן, מה אתם רוצים שאעשה לאיש אשר אתם קוראים לו מלך היהודים?״
וחזרו וצעקו: ״צלוב אותו!״
ואמר להם פילטוס: ״למה? מה רע עשה?״
אך הם צעקו ביתר שאת: ״צלוב אותו!״
ופילטוס, שרצה להשׂביע את רצון ההמון, שחרר להם את בר־אבא; ומסר את ישוע, לאחר שהולקה, לצליבה.
והחיילים הוליכו אותו לתוך חצר הארמון, שהוא בית הממשל, וקראו לכל הגדוד לבוא. והלבישו אותו ארגמן, וקלעו כתר קוצים, ועיטרו אותו בו. והחלו לברך אותו: ״יחי מלך היהודים!״ והִכו אותו על ראשו בקנֶה, וירקו עליו, וכרעו על ברכיהם, והשתחוו אליו. ולאחר שלעגו לו, הפשיטו ממנו את הארגמן והלבישו אותו בבגדיו. והוציאו אותו לצליבה.
הצליבה
ואיש אחד עבר שם — שמעון מִקִירֶנְיָה, אביהם של אלכסנדר וְרוּפוּס, אשר בא מן הכפר — והם הכריחו אותו לשאת את צלבו. והביאו אותו אל המקום שנקרא גוֹלְגוֹלְתָא, שתרגומו מקום הגולגולת. ונתנו לו לשתות יין מהול במור, אך הוא לא לקח. וצלבו אותו. וחילקו את בגדיו בהפלת גורל, לקבוע מה ייקח כל אחד.
והייתה זו השעה השלישית, וצלבו אותו. ודבר אשמתו היה כתוב על שלט מעליו: מלך היהודים. וצלבו יחד איתו שני שודדים, אחד מימינו ואחד משמאלו; והתקיים דבר הכתוב: ״ואת פושעים נִמנָה.״ והעוברים שם גידפו אותו, והנידו ראשם, ואמרו: ״בוז לך, ההורס את ההיכל ובונה אותו בשלושה ימים! הושַע את עצמך ורד מן הצלב!״
וכך גם ראשי הכוהנים והסופרים לעגו לו בינם לבין עצמם ואמרו: ״הוא הושיע אחרים; את עצמו אינו יכול להושיע. המשיח, מלך ישראל — שיֵרד עכשיו מן הצלב, כדי שנִראֶה ונאמין בו.״ וגם הנצלבים איתו חירפו אותו.
ויהי בשעה השישית, ויהי חושך על פני כל הארץ, עד השעה התשיעית. ובשעה התשיעית קרא ישוע בקול גדול ואמר: ״אֱלָהִי, אֱלָהִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?״ שתרגומו: ״אֵלִי, אֵלִי, למה עזבתני?״
וכמה מן העומדים שם שמעו זאת ואמרו: ״הנה, הוא קורא לאליהו.״
ומישהו רץ, וטבל ספוג בחומץ, וקשר אותו לקנה, והשקה אותו, ואמר: ״הַניחו! בואו נראֶה אם יבוא אליהו להוריד אותו.״
וישוע זעק בקול גדול ונפח את רוחו. ופרוכת ההיכל נקרעה לשניים, מלמעלה עד למטה. וכאשר שר המאה שעמד מולו ראה שכך צעק ונפח את רוחו, אמר: ״באמת, האיש הזה היה בן־האלוהים!״
והיו גם נשים שהסתכלו מרחוק, ובהן מרים המגדלית, ומרים אימם של יעקב הקטן ושל יוסֵי, ושלומית — אשר גם הן הלכו אחריו כאשר היה בגליל ושירתו אותו — ורבות אחרות שעלו איתו לירושלים.
הקבורה
ועתה, בבוא הערב, כיוון שהיה זה יום ההכנה, כלומר היום שלפני שבת, בא יוסף איש רָמָתַיִם — יועץ נכבד, שגם הוא יִיחל למלכות האלוהים — והוא אזר אומץ ונכנס אל פילטוס, וביקש את גופת ישוע. ופילטוס תהה אם הוא כבר מת. וקרא לשר המאה ושאל אותו אם אכן הוא כבר מת. וכשנודע לו משר המאה, נתן ליוסף את הגופה. והוא קנה סדין, והוריד אותו, ועטף אותו בסדין, והניח אותו בקבר חצוב בסלע, וגלל אבן על פי הקבר. ומרים המגדלית ומרים אֵם יוסי ראו היכן הניח אותו.
© 2021 כל הזכויות שמורות ל-DvarHaBsora.com
ליצירת קשר: Info-DvarHaBsora@protonmail.com