משל בעל הכרם

והחל לדבר אליהם במשלים: ״איש אחד נטע כרם, והקים גדר מסביבו, וחצב יקב, ובנה מגדל, והחכיר אותו לכורמים, ונסע לארץ אחרת. ובבוא העונה שלח עבד אל הכורמים כדי לקבל מן הכורמים מפרי הכרם. ותפסו אותו, והִכו אותו, ושילחו אותו ריקם. והוסיף ושלח אליהם עבד אחר; אותו סקלו באבנים ופצעו אותו בראשו, ושילחו אותו בבושת פנים. ושוב שלח עוד אחד, ואותו הרגו. וגם רבים אחרים, את אלה הִכו ואילו את אלה הרגו. ובכן, עדיין היה לו בן אחד, אהובו, ואותו שלח אליהם אחרון באומרו: ׳את בני יכבדו.׳ אולם הכורמים ההם אמרו זה אל זה: ׳זה היורש! בואו נהרוג אותו והירושה תהיה לנו.׳ ותפסו אותו, והרגו אותו, והשליכו אותו אל מחוץ לכרם.

״ובכן, מה יעשה בעל הכרם? הוא יבוא ויהרוג את הכורמים, וייתן את הכרם לאחרים. האם לא קראתם את הכתוב הזה:

׳אבן מָאֲסו הבונים הייתה לראש פינה;
מאת ה׳ הייתה זאת והיא נִפְלָאת בעינינו׳?״

והם ביקשו לאסור אותו, אך פחדו מן ההמון, כי ידעו שהוא סיפר את המשל עליהם. ועזבו אותו והלכו משם.

קיסר ואלוהים

ושלחו אליו פרושים ואנשי הורדוס כדי שיתפסו אותו בדבריו. ובאו ואמרו לו: ״המורה, אנו יודעים שאתה איש אמת ואינך חושש מאף אחד; כי אינך נושא פנים לאיש, אלא אתה מלמד את דרך האלוהים בָּאמת: האם מותר לתת מס לקיסר או לא? האם עלינו לתת או לא לתת?״

אולם הוא ידע את צביעותם ואמר להם: ״למה אתם מנסים אותי? הָביאו לי דינר כדי שאראה אותו.״ והֵביאו לו. ואמר להם: ״של מי הדיוקן הזה והכתובת?״

ואמרו לו: ״של הקיסר.״

והשיב ישוע ואמר להם: ״תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים.״ והם תמהו עליו.

אלוהי החיים

ובאו אליו צדוקים, האומרים כי אין תחיית המתים, ושאלו אותו ואמרו: ״המורה, משה כתב לנו שאם ימות אחיו של איש, והניח אישה, ולא השאיר ילדים — ייקח אחיו את אשתו ויקים זרע לאחיו. היו שבעה אחים: הראשון לקח אישה ומת, ולא השאיר זרע. ולקח אותה השני ומת, וגם הוא לא השאיר זרע. וכך גם השלישי. ולקחו אותה כל השבעה, ולא השאירו זרע. ואחרי כולם מתה גם האישה. ובכן, בתחיית המתים, כאשר יקומו, אשתו של מי היא תהיה? כי כל השבעה לקחו אותה לאישה.״ 

והשיב ישוע ואמר להם: ״האם לא משום כך אתם טועים, משום שאינכם יודעים את הכתובים ואף לא את גבורת האלוהים? כי כאשר יקומו מן המתים, לא יתחתנו ואף לא יְחוּתְנו, אלא יהיו כמו המלאכים שבשמיים. אולם באשר למתים, שאכן יקומו, האם לא קראתם על אודות הסנה בספר משה, ואיך דיבר אליו אלוהים ואמר: ׳אנוכי אלוהי אברהם, ואלוהי יצחק, ואלוהי יעקב׳? הוא אינו אלוהי המתים, כי אם אלוהי החיים. לכן אתם טועים מאוד.״

המצווה הראשונה

וניגש אליו אחד הסופרים ושמע אותם מתווכחים. הוא הבין כי ישוע ענה להם היטב, ושאל אותו: ״מהי המצווה הראשונה מכולן?״

והשיב לו ישוע: ״הראשונה היא: ׳שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד. ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל שכלך ובכל מאודך.׳ זאת המצווה הראשונה. והשנייה דומה לה, והיא: ׳ואהבת לרעך כמוך.׳ אין אף מצווה גדולה מאלה.״

ואמר לו הסופר: ״יפה, המורה. אמת אמרת שאחד הוא ואין עוד מלבדו. ולאהוב אותו בכל לבבך, ובכל בינתך, ובכל נפשך, ובכל מאודך, ולאהוב לרעך כמוך — זה גדול מכל העולות והזבחים.״

וראה ישוע כי בחוכמה השיב, ואמר לו: ״אינך רחוק ממלכות האלוהים.״ ואיש לא העז עוד לשאול אותו שום דבר.

אדְנוּת המשיח

וכאשר לימד ישוע בבית המקדש, השיב ואמר: ״איך זה שהסופרים אומרים שהמשיח הוא בן־דוד? כי דוד עצמו אמר ברוח הקודש:

׳נאום ה׳ לאדונִי:
״שֵב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך.״ ׳

ובכן, דוד עצמו קורא לו ׳אדון׳; אז איך זה שהוא בְּנו?״

וההמון הרב שמע לו ברצון.

אזהרה מפני הסופרים

והורה להם את תורתו: ״היזהרו מן הסופרים אשר אוהבים להתהלך בגלימות, ולקבל ברכת שלום בשווקים, ומושבי כבוד בבתי כנסת, ומקומות מכובדים בסעודות, ואשר טורפים את בָתי האלמנות ומאריכים בתפילה למראית עין — אלה יקבלו דין חמור יותר.״

תרומת אלמנה ענייה

וישוע ישב מול תיבת התרומות והתבונן באנשים הרבים המטילים כסף לתיבת התרומות. ועשירים רבים הטילו הרבה. ובאה אלמנה ענייה והטילה שתי פרוטות, שהן רבע אִיסָר. וקרא את תלמידיו אליו ואמר להם: ״אמן אני אומר לכם, האלמנה הענייה הזאת הטילה יותר מכל האחרים שהטילו לתיבת התרומות; כי כולם הטילו מהעודָפים שלהם, אך היא ממחסורה הטילה את כל מה שהיה לה, את כל מחייתה.״