ישוע חוזה את מותו ואת תחייתו

וישוע יצא עם תלמידיו אל הכפרים שבאזור קיסריה־פִילִיפִּי. ובדרך שאל את תלמידיו ואמר להם: ״מה אומרים עליי האנשים — מי אני?״

והשיבו: ״יוחנן המטביל, ואחרים אומרים אליהו, אך אחרים אומרים אחד הנביאים.״

ואמר להם: ״ואתם, מה אתם אומרים עליי — מי אני?״

והשיב פטרוס ואמר לו: ״אתה המשיח!״

וציווה עליהם בתוקף שלא יספרו על אודותיו לאף אחד. […]

והם היו בדרך, עולים לירושלים, וישוע הלך לפניהם; והם השתאו והלכו אחריו אחוזי יראה. ושוב לקח הצידה את השנים־עשר והחל לספר להם את העתיד לקרות לו: ״הנה אנחנו עולים לירושלים, ובן־האדם יימסר לראשי הכוהנים ולסופרים; והם ידונו אותו למוות וימסרו אותו לגויים. והם ילעגו לו, ויַלקו אותו, ויִירקו עליו, ויהרגו אותו. וביום השלישי יקום.״

וניגשו אליו יעקב ויוחנן בנֵי זַבְדַי ואמרו: ״המורה, אנחנו רוצים שתעשה בשבילנו את כל מה שנבקש ממך.״

ואמר להם: ״מה אתם רוצים שאעשה בשבילכם?״

ואמרו לו: ״תן לנו שאחד יישב מימינך ואחד משמאלך, בכבודך.״

אולם ישוע אמר להם: ״אתם לא יודעים מה אתם מבקשים. האם אתם יכולים לשתות את הכוס שאני שותה או להיטבל את הטבילה שאני נטבל?״

ואמרו לו: ״אנחנו יכולים.״

ואמר להם ישוע: ״אומנם את הכוס שאני שותה תשתו, ואת הטבילה שאני נטבל תיטבלו; אך לשבת לימיני או לשמאלי אין בידי לתת, אלא לאלה אשר הוכן להם.״

וכאשר שמעו זאת העשרה, החלו להתרעם על יעקב ועל יוחנן. אולם ישוע קרא אותם אליו ואמר להם: ״אתם יודעים שאלה אשר נחשבים למושלים בין הגויים רודים בהם, והגדולים שבהם שולטים בהם. אולם שלא כך יהיה ביניכם. אדרבא, מי שרוצה להיות הגדול מביניכם — יהיה משרת שלכם. ומי שרוצה להיות ראשון מביניכם — יהיה עבד של כולם. כי גם בן־האדם לא בא כדי שישרתו אותו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופֶר בעד רבים.״
מרקוס ח:כז—ל; י:לב—מה

ישוע שירת עם תלמידיו כשלוש שנים. הם היו עדי ראייה לסמכותו העליונה: הוא לימד בסמכות, גירש רוחות רעות בתוקף סמכותו, ריפא רבים והפגין את סמכותו על הטבע. הוא אפילו הקים נערה לתחייה בכוח דבַרו בלבד: ״טליתא, קומי!״ אולם רק עכשיו הביאו מעשיו הכבירים את תלמידיו לידי הכרה בזהותו האמיתית — הוא המשיח המובטח, מלך ישראל. הכרה זו הייתה תפנית גדולה בחיי התלמידים. עם זאת, הכרתם בישוע כמשיח הייתה חלקית ולוקה בחסר.

אומנם ישוע הוא מלך, אך מלכותו אינה מתנהלת כמו מלכויות העולם הזה. הוא לימד את תלמידיו על אודות מלכותו בדרכים שונות ושימש להם דוגמה ומופת לערכי מלכות זו. עם זאת, יכולתם להבין את משיחיותו הייתה מוגבלת מאוד בשל דעות קדומות ובשל שאיפותיהם האישיות. התלמידים ציפו שכבר עכשיו יקים ישוע את מלכותו עלי אדמות. אומנם נביאי ישראל חזו את כבוד המשיח ומלכותו, אבל הם חזו גם את דחייתו, סבלותיו, מותו ותחייתו. ישוע אכן עתיד למלוך על העולם מירושלים, אך טרם מלאה העת להקמת מלכותו הארצית.

כאשר עלה ישוע לירושלים בחג הפסח הוא ידע כי מועד סבלותיו קרב ובא, ולכן הסביר לתלמידיו בפרוטרוט מה יעלה בגורלו. אולם הבקשה של יעקב ויוחנן מוכיחה שהם לא שמעו אותו כלל ועיקר: ״תן לנו שאחד יישב מימינך ואחד משמאלך, בכבודך.״ במקום להתכונן לצרה העומדת לבוא עליהם, הם ביקשו להתעלות על התלמידים האחרים במעמדם.

ישוע השיב לבקשתם בגערה: ״אתם לא יודעים מה אתם מבקשים. האם אתם יכולים לשתות את הכוס שאני שותה או להיטבל את הטבילה שאני נטבל?״ השתתפות בכוס של מישהו, משמעותה השתתפות בגורלו. מצד אחד גם התלמידים יסבלו, אך מצד שני הם יסבלו במובן שונה לחלוטין. הכוס שישוע ישתה היא סמל של חרון האלוהים. הדימוי של שתיית הכוס מתאר את ישוע מקבל במודע את חרון האלוהים על עצמו. ישוע ישתה את הכוס במותו כדי לשכך את חרון האלוהים על חטאי האדם ולפייס אותו. סבלותיו של ישוע על הצלב היו שונים לחלוטין מסבל אנושי. אלוהים הפך את ישוע, שלא חָטָא מעולם, לחֵטְא בהתגלמותו: ״כי הוא עשה אותו, אשר לא ידע חטא, לחֵטְא בעדנו, כדי שנהיה לצִדקת האלוהים בו.״ ברגע שישוע היה לחֵטְא, הקשר הנצחי בינו לבין אלוהים אביו נותק לזמן־מה. הנתק הזה, והסבל הרוחני הנלווה אליו, הם נשגבים מבינתנו. ישוע סבל למעננו כדי שנוכל להיות נסלחים ורצויים לאלוהים.

יעקב ויוחנן לא נרתעו מנזיפתו של ישוע ועדיין רצו להבטיח לעצמם מקום של כבוד במלכותו. הם השיבו: ״אנחנו יכולים.״ הם לא היו מסוגלים לתפוס את עוצמת הייסורים המזוויעים שבהם עתיד ישוע להתייסר במותו המכפר. ישוע הסכים איתם שגם הם יסבלו, אם כי במובן שונה לחלוטין: ״אומנם את הכוס שאני שותה תשתו, ואת הטבילה שאני נטבל תיטבלו; אך לשבת לימיני או לשמאלי אין בידי לתת, אלא לאלה אשר הוכן להם.״ ואכן, כעבור כמה שנים נרצח יעקב בידי הורדוס אגריפס. יעקב היה השליח הראשון שנרצח. בסופו של דבר נרצחו גם השליחים האחרים, כל אחד בזמנו, מלבד יוחנן; הוא סבל המון במשך חייו, ומת בזקנתו.

שימו לב: בקשתם האנוכית של יעקב ויוחנן ממחישה לנו עד כמה חשוב לשים לב לדברי ישוע ולהבין אותם כפשוטם. אסור לנו לעוות את דברי ישוע כדי להתאים אותם להשקפת עולמנו. הרצון להמציא ישוע שונה — אשר מסתגל לנורמות החברה ומכחיש את הנחיצות של חזרה בתשובה, הקרבה ושירות למען הזולת — עומד בניגוד גמור למסר הבשורה. אף על פי שסמכותו של ישוע הייתה גדולה שבעתיים מסמכויות מלכי העולם הזה, הוא סירב לקבל כוח ארצי, וזאת כדי להשלים את שליחותו וכדי לחולל שינוי מהפכני בחיי תלמידיו. פאולוס השליח היטיב לתאר את השינוי העצום הזה: ״ובכן, אחים, אני מפציר בכם, לאור רחמי האלוהים, להציג את גופכם קורבן חי, קדוש, רצוי לאלוהים — עבודתכם בת התבונה. ואל תידָמו לעולם הזה, אלא הִשְתַנו על ידי התחדשות דעתכם כדי שתבחינו מה הוא רצונו הטוב והרצוי והמושלם של אלוהים.״

גם היום הקריאה ללכת אחרי ישוע ולהיכנס למלכות האלוהים דורשת מאיתנו לאמץ ערכים שונים לחלוטין מעֶרכי העולם הזה. ישוע קורא לנו לחיות לפי תורתו ולציית לדבריו: ״מי שיש לו אוזניים לשמוע, שישמע!״

התלמידים לא השכילו להגיע להבנה מלאה את זהותו של ישוע כמשיח במשך חייו. רק לאחר מותו ותחייתו התבררה להם זהותו במלואה. ישוע לימד את תלמידיו כי במותו הוא ייתן את נפשו בעד רבים: ״כי גם בן־האדם לא בא כדי שישרתו אותו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופֶר בעד רבים.״ במותו על הצלב ישוע אכן נתן את חייו כופֶר בעד רבים; כלומר, הוא נתן את חייו כופר בעד כל הבוטחים בו לשם סליחת חטאים. ישוע לא מת בעד חטאי בני דורו בלבד, אלא גם בעד חטאי כל הדורות.

כל בני אדם, ללא יוצא מן הכלל, זקוקים לסליחת חטאים לפני אלוהים. הרי אלוהים הוא שופט צדק, ולכן חייב לשפוט אותנו על חטאינו. העונש שמגיע לנו בשל חטאינו הוא מוות. אין לנו שום אפשרות לפדות את עצמנו; כלומר, אין דרך שבה נוכל לשלם לאלוהים את החוב שאנו חייבים לו בשל חטאינו. ישוע נשא במותו את העונש שמגיע לנו. הוא נתן את נפשו כופֶר בעדנו, ובכך שִחרר אותנו משעבוד לחטא ולמוות: ״לכן אין עכשיו הַרְשָעָה על אלה שבמשיח ישוע, אשר אינם מתהלכים לפי הבשר אלא לפי הרוח. כי תורת רוח החיים במשיח ישוע שחררה אותי מתורת החטא והמוות.״

הזמינו את הספר "טליתא, קומי!" ללא כל עלות!

ההזמנה מגיל 18 ומעלה

תחייתו של ישוע

אולם הוא אמר להן: ״אל תִירֶאנה. אתן מחפשות את ישוע מנצרת אשר נצלב. הוא קם לתחייה! הוא איננו כאן! הנה המקום שהניחו אותו.

קרא עוד »

מותו של ישוע

וישוע זעק בקול גדול ונפח את רוחו. […] וכאשר שר המאה, שעמד מולו, ראה שכך צעק ונפח את רוחו, אמר: ״באמת האיש הזה היה בן־האלוהים!״

קרא עוד »

״טליתא, קומי!״

והוא אחז בידה של הילדה ואמר לה: ״טליתא, קומי!״ שתרגומו: ״נערה, אני אומר לך, קומי!״ ומיד קמה הנערה והתהלכה.

קרא עוד »
דילוג לתוכן