משפטו של ישוע
באישון לילה, למרגלות הר הזיתים, נעצר ישוע ונלקח לבית הכוהן הגדול. שם התכנסה הסנהדרין וערכה לו משפט בזק. הכוהן הגדול שאל אותו: ״האם אתה הוא המשיח, בן־המבורך?״ והשיב לו ישוע: ״אני הוא. ואתם תראו את בן־האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמיים.״

בעשיית מעשי סמכות אלוהִיִים רבים ביקש ישוע לגלות את זהותו האמיתית, אך עתה הוא מודה בפומבי בפני הסנהדרין כי הוא המשיח המובטח, בן־האלוהים. מלכתחילה סירבה ההנהגה הדתית להכיר בסמכותו של ישוע, ולבסוף הרשיעה אותו הסנהדרין בחילול הקודש ופסקה כי הוא בן מוות. בעת הכיבוש הרומאי לא הייתה לסנהדרין סמכות להוציא אדם להורג, ולכן מסרה אותו הסנהדרין לשלטון הרומאי. ישוע נמסר בעלות השחר, ועוד באותו בוקר גזר עליו פונטיוס פִּילָטוֹס גזר דין מוות, משום שהודה כי הוא מלך היהודים ובכך מרד בסמכותו של הקיסר. ישוע אכן נדון למוות הן בידי מנהיגי הדת והן בידי השלטון הרומאי, אך יש לזכור כי מותו על הצלב היה מתוכנן עוד בטרם בריאת העולם והיה חייב להתקיים.

מותו המכפר של ישוע
לאחר המשפט הוליכו חיילים רומאים את ישוע אל מחוץ לחומות ירושלים; בשעה תשע בבוקר צלבו אותו שם בין שני שודדים. בזמן שישוע היה על הצלב, לעגו לו מנהיגי הדת: ״הוא הושיע אחרים; את עצמו אינו יכול להושיע.״ הם ראו במותו המחפיר והמבזה של ישוע הוכחה לכך שהוא נביא שקר שאינו יכול למנוע את צליבתו. אולם לאמיתו של דבר, ישוע הקריב את עצמו על הצלב כדי להושיע את העולם ממשפט האלוהים.

לפתע, בשעה שתים־עשרה, ירדה חשיכה על פני הארץ ונמשכה שלוש שעות. החשיכה הזאת הייתה אות למשפט האלוהים. במותו קיבל ישוע על עצמו את חטאינו ואת העונש שמגיע לכל אחד ואחד מאיתנו בשל חטאינו. ישוע הקריב את עצמו כדי לפייס את אלוהים מחרונו על חטאי האדם.

נביאי ישראל ניבאו כי המשיח חייב לסבול דברים רבים, להידחות ולמות במקומנו כדי לכפר על חטאינו, ככתוב: ״נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי, וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה׳ הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ? כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.״
ישעיהו נג:ג—ח

אחרי שלוש שעות של חשיכה, בשעה שלוש אחרי הצוהריים, קרא ישוע בקול גדול: ״׳אֱלָהִי, אֱלָהִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?׳ שתרגומו: ׳אֵלִי, אֵלִי, למה עזבתני?׳״ זאת הייתה זעקה של יגון מוחלט. בזעקה זו הביע ישוע את עומק אימת הפרדתו מאלוהים והכאב הרוחני העז שנלווה להפרדה זו. עוד לפני בריאת העולם נהנה ישוע מקִרבה מתמדת לאלוהים אביו. ועתה, כאשר היה לחֵטא בהתגלמותו, הוא חָוָוה ניכור מוחלט מצד אביו.

אלוהים הוא קדוש
אפשר להבין, במידת־מה, את המחיר היקר לאין שיעור ששילם ישוע כדי לכפר על חטאי העולם, לנוכח הקדושה העצומה של אלוהים והחומרה של חטאינו נגדו. אלוהים הוא בורא העולם וכל הבריאה היא ממלכתו. לכן הוא דורש שאנו, נתיני ממלכתו, נציית לחוקיו ונהיה קדושים משום שהוא עצמו קדוש: ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם.״
ויקרא יט:ב

המלאכים מכריזים את קדושתו הרַבּה לאין חקר: ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.״
ישעיהו ו:ג

אלוהים נתן לנו את התורה כדי להדריך אותנו בחוקיו ובקדושתו. חוקיו אינם שרירותיים. אלוהים הוא טוב; חוקיו טובים ונועדו לטובתנו: ״טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב, לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.״
תהלים קיט:סח

אלוהים דורש שנציית לכל חוקיו במלואם: ״וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.״
דברים כח:טו

ברור עד מאוד כי אין אדם, ולו אחד, אשר הצליח לקיים את כל מצוות האלוהים במלואן. על כן כולנו זקוקים לסליחת חטאים.

בני האדם חַטָּאִים
בניגוד גמור לאלוהים, אנו חַטָּאִים: ״זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ: כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל. וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע, וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם, וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים.״
קהלת ט:ג

אלוהים הוא שופט צדק, ולכן חייב לשפוט חֵטְא. אפילו עבירה אחת על חוקיו מחייבת אותו לשפוט אותנו. כל אחד ואחד יצטרך לעמוד לפני כס המשפט של אלוהים ולתת דין וחשבון על חייו ועל מעשיו. אין אדם שיכול להצדיק את עצמו לפני אלוהים בזכות קיום מצוות או בזכות ״מעשי צדקה״ אחרים. ישעיהו מדמה את ״מעשי הצדקה״ שלנו לדְבר טומאה: ״וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ, וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ; וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ, וַעֲו‍ֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ.״
ישעיה סד:ה

אין אדם שיוכל להצדיק את עצמו ביום ההוא. ישוע לימד: ״ואם ידך מכשילה אותך, כרות אותה. כי מוטב לך להיכנס לחיים גידם מאשר ללכת לגיהינום עם שתי ידיים, אל האש אשר לא תִכְבֶּה, בַּמָקום אשר ׳תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה.׳״ הדין על חטא הוא אש נצחית.

רצון האלוהים הוא שאיש לא יאבד, ועל כן הוא שלח את בנו, ישוע המשיח, למות במקומנו ולהיענש בעונש שמגיע לנו: ״זאת היא האהבה: לא שאנחנו אהבנו את אלוהים, אלא שהוא אהב אותנו ושלח את בנו להיות כפרה על חטאינו.״

קבלת סליחת חטאים
מותו המכפר של ישוע דַי בו כדי לסלוח לנו על כל חטאינו: ״ודם ישוע המשיח בְּנוֹ מטהר אותנו מכל חטא.״ עם זאת, המַתָנה של סליחת חטאים צריכה להתקבל באופן אישי; כלומר, כל אחד ואחד צריך לבטוח בישוע כמושיע האישי שלו. כדי לקבל את ישוע כמושיע, עלינו להכיר בזהותו האמיתית — הוא המשיח, בן־האלוהים. אילו היה ישוע רק אדם, או מורה טוב, או רפורמטור, מותו לא היה יכול להושיע איש. רק לאור זהותו של ישוע אפשר להבין את משמעות מותו על הצלב. כאשר החייל הרומאי ראה כיצד ישוע מת, הוא הודה: ״באמת האיש הזה היה בן־האלוהים!״ החיים של ישוע, תורתו, מעשיו, מותו ותחייתו — כל אלה מעידים כי הוא המשיח, בן־האלוהים.

ישוע הוא המושיע האחד והיחיד. דרך ישוע בלבד נוכל להיוושע מן העונש על חטאינו ולהיות רצויים לאלוהים. אילו הייתה דרך אחרת להיוושע, אלוהים לא היה שולח את בנו למות במקומנו ולסבול ייסורים כה מזוויעים ונוראים: ״אין ישועה באחר, כי אין שֵם אחר נתון לבני אדם תחת השמיים, ובו עלינו להיוושע.״

ישועה בחסד האלוהים
סליחת חטאים וחיי עולם הם מתנה, אך עלינו לקבל אותם בזכות אמונה: ״כי בחסד נושעתם דרך אמונה; וזאת לא מכם — זאת מתנת האלוהים, לא ממעשים, כדי שלא יתהלל איש.״ כאשר אנו מתוודים על חטאינו ובוטחים בישוע המשיח, אלוהים סולח לנו על חטאינו ומחשב לזכותנו את צדקתו של ישוע: ״כי אם אתה מודה בפיך שישוע הוא האדון, ומאמין בליבך שאלוהים הקים אותו מן המתים — תיוושע. כי הלב מאמין לשם צדקה, והפה מודה לשם ישועה.״

קרבת האלוהים
ישוע זעק ברגע לפני מותו, ואז נקרעה הפרוכת שבהיכל לשניים. הפרוכת הפרידה את קודש הקודשים, מקום שכינתו של אלוהים, מן ההיכל. הפרוכת סימלה את ההפרדה בין שמיים לבין ארץ; היא הפרידה בין אלוהים הקדוש לבין האדם החוטא. רק הכוהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים פעם בשנה, ביום הכיפורים, לכפר על חטאיו ועל חטאי העם. קריעת הפרוכת ברגע מותו של ישוע הייתה סימן כי לעת עתה יכולים כל בני האדם לגשת אל נוכחות האלוהים דרך ישוע המשיח. ישוע מת במקומנו כדי שנוכל לזכות בקרבת האלוהים בעולם הזה ובעולם הבא. 

דרך אמונה בישוע נוכל ליהנות מקרבה נצחית לאלוהים: ״הוא, אשר לא חס על בנו שלו, אלא מסר אותו בעד כולנו, כיצד לא יעניק לנו הכול יחד איתו? מי יקטרג על בחירי האלוהים? המְצַדֵּק הוא האלוהים. מי הוא המרשיע? הרי המשיח מת — ויתר על כן, אף הוקם — הוא אכן בימין האלוהים, והוא אכן מפגיע בעדנו. מי יפריד אותנו מאהבת המשיח? האם צרה, או מצוקה, או רדיפה, או רעב, או עירום, או סכנה, או חרב? […] כי אני בטוח שלא המוות, ולא החיים, ולא המלאכים, ולא שלטונות, ולא כוחות, ולא דברים בהווה, ולא דברים העתידים לבוא, ולא גבהים, ולא מעמקים, ולא שום דבר נברא אחר, יוכלו להפריד אותנו מאהבת האלוהים אשר במשיח ישוע אדוננו.״