בכל מקום שישוע הגיע אליו התקהל המון רב סביבו. רוב האנשים באו לאותו בית בכפר נחום רק כדי לשמוע אותו, אך חבורה בת ארבעה אנשים באה כדי להביא איש משותק לישוע בכל דרך אפשרית. הצפיפות בבית הייתה כה גדולה עד שלא יכלו להיכנס פנימה. לכן הארבעה עלו לגג יחד עם המשותק. גגות הבתים בכפר נחום נבנו מקרשים שהונחו על קירות האבן וכוסו בבוץ. הארבעה פרצו פתח בגג והורידו את האלונקה עם המשותק השוכב עליה לנגד עיני ישוע. הוא ״ראה את אמונתם״. אמונתם התבטאה בנחישותם להביא את האיש המשותק לישוע.

הארבעה האמינו כי ישוע ירפא את המשותק, אך ישוע הפתיע את כולם ואמר לו: ״בני, נסלחו לך חטאיך.״ זאת הייתה שערורייה! הסופרים לא אמרו מילה, אך ישוע ידע ברוחו את מחשבות ליבם — הם האשימו אותו בחילול הקודש. אומנם מעשי ישוע ותורתו העלו שאלות ותהיות בעבר, אך עתה הוא נתקל בעוינות מובהקת של הממסד הדתי. ההאשמה בחילול הקודש היא האשמה חמורה מאוד: חילול הקודש דינו מוות.

ישוע לא חזר בו מדבריו ולא תירץ אותם, אלא השיב ליריביו בשאלה: ״מה קל יותר, להגיד למשותק: ׳נסלחו לך חטאיך׳, או להגיד: ׳קום, וקח את האלונקה שלך, והתהלך׳?״ למעשה קל מאוד להגיד ״נסלחו לך חטאיך״, כיוון שאין דרך לוודא שחטאיו אכן נסלחו. אולם הרבה יותר קשה להגיד למשותק ״קום, וקח את האלונקה שלך, והתהלך״, כיוון שנדרשת הוכחה פיזית. הרי כל שרלטן יכול לומר דברי שווא, אך רק נביא אמת יכול לחולל ניסים. במילים אחרות, ישוע אמר לסופרים: אם אני יכול לרפא את המשותק, על אחת כמה וכמה אני יכול לסלוח לו על חטאיו.

ישוע, ברצונו להמחיש להם את סמכותו לסלוח על חטאים, הכריז: ״׳אולם כדי שתדעו כי לבן־האדם יש סמכות לסלוח על חטאים עלי אדמות׳ — אמר למשותק: ׳אני אומר לךָ: קום, וקח את האלונקה שלך, ולך לביתך.׳״ ישוע גמל לארבעה על אמונתם וריפא את המשותק. גם היום עלינו לגלות נחישות כדי להגיע אל ישוע למרות מכשולים דתיים וחברתיים. נכונותו של ישוע לקבל את כל הבאים אליו, ללא יוצא מן הכלל, עומדת בעינה.

זאת הפעם הראשונה שישוע נאשם בחילול הקודש. הסופרים ראו את ישוע כפי שהוא נראָה לָעין, כאחד האדם. אבל אילו ישוע היה כאחד האדם, הוא לא היה יכול לסלוח על חטאים כלל. רק לאלוהים לבדו הסמכות לסלוח על חטאים, ככתוב:

״אָנֹכִי אָנֹכִי ה׳ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ. […] אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר.״
ישעיהו מג:יא, כה

ישוע אמר לסופרים שהוא ירפא את המשותק כדי שיידעו כי יש לו סמכות לסלוח על חטאים משום שהוא ״בן־האדם״. כדי להבין את התואר ״בן־האדם״ יש לעיין בספר דניאל. הנביא דניאל ראה בחזיונות לילה דמות שמימית ״אחד הדומה לבן אדם״, או בארמית ״כְּבַר אֱנָשׁ״. בחיזיון, ״אחד הדומה לבן אדם״ (ישוע) מקבל מאת ״עתיק יומין״ (אלוהים) שלטון וכבוד ומלכות, ככתוב:

״רואה הייתי בחזיונות לילה, והנה בא עם ענני השמיים אחד הדומה לבן אדם, ועד עתיק יומין הגיע והובא לפניו. שלטון וכבוד ומלכות ניתנו לו, וכל העמים, האומות, והשלטונות עבדו אותו. שלטונו שלטון עולם שלא יסור, ומלכותו לא תכלה.״
דניאל ז:יג—יד מתורגם מארמית לעברית

ישוע השתמש בתואר ״בן־האדם״ כדי לרמוז על זהותו האמיתית: הוא אותו ״אחד הדומה לבן אדם״ שקיבל סמכות אלוהית לסלוח על חטאים. כוחו של ישוע לסלוח על חטאים עומד בלב שליחותו. בראשית היו יחסים קרובים בין אלוהים לבין אדם וחווה. אולם קשר זה ניתַק משום שאדם חָטָא. חטאים מרחיקים אותנו מאלוהים. אין איש, ולוּ אחד, שיוכל להצדיק את עצמו לפני אלוהים בזכות מעשיו הוא, ככתוב:

״ה׳ מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל, דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים. הַכֹּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד.״
תהלים יד:ב—ג

הניכור הרוחני השורר בין אלוהים לבין בני אדם בשל חטאיהם עומד בניגוד גמור לרצון האלוהים. בעבר ציווה אלוהים על העם להביא קורבנות לבית המקדש כדי לכפר על חטאיו. עם זאת, הוא הבטיח כי לבסוף ישלח את המשיח כדי לכפר על כל חטאי העם אחת ולתמיד, ככתוב:

״אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה׳ הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ. […] בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, וַעֲו‍ֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל. […] וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא.״
ישעיהו נ״ג: ד—ו, יא, יב

ישוע הוא המשיח המובטח, בן־האדם, שאלוהים שלח לעולם הזה כדי לכפר על חטאי העולם ולאַחות את הקרע הקדום בין אלוהים לבין בני אדם. סליחת חטאי המשותק בידי ישוע הייתה רק הקדמה לסליחה המושלמת שיביא במותו המכפר. בעצם מותו המכפר קיבל ישוע על עצמו את הזוהמה והשִפְלוּת של חטאינו. הוא שפך את דמו כדי לטהר אותנו ולקרב אותנו לאלוהים: ״אולם אלוהים מראה לנו את אהבתו אלינו בכך שבעודנו חוטאים מת המשיח בעדנו. אם כן, עכשיו, בהיותנו נצדקים בדָמו, על אחת כמה וכמה ניוושע דרכו מן הזעם. שֶכּן אם כאשר היינו אויבים נעשינו רצויים לאלוהים דרך המוות של בְּנוֹ, על אחת כמה וכמה בהיותנו רצויים — ניוושע על ידי חייו. ולא זו בלבד, אלא גם באלוהים אנו מתגאים דרך אדוננו ישוע המשיח, שדרכו קיבלנו עכשיו את ההתרצוּת.״

כשנתיים לאחר שישוע ריפא את המשותק וסלח לו על חטאיו, הרשיעו אותו חברי הסנהדרין בחילול הקודש ומסרו אותו לשלטון הרומאי. ישוע נצלב בידי חיילים רומאים ובכך קיים את הכתוב עליו: ״כי גם המשיח מת פעם אחת על חטאים, הצַדיק בעד הרָשָע, כדי לקרב אותנו לאלוהים. הוא אכן הומת בבשר גופו אך הושב לחיים ברוח.״

מותו המכפר של ישוע הביא סליחת חטאים לא רק לבני דורו, אלא גם לכל הבאים אליו עד היום הזה. ישוע הוא בן־האדם שבסמכותו לסלוח לנו על חטאינו. כל ניסיון להמציא דרכי כפרה אחרות — פסול מעיקרו. גם היום ישוע מקבל בברכה את כל הבאים אליו לשם סליחת חטאים: ״בואוּ אליי כל העמלים והנושאים בעול, ואני אמציא לכם מנוחה. קחו עליכם את עוּלי ולִמדו ממני, כי אני עניו ושְפַל רוח. ואתם תמצאו מנוחה לנפשותיכם, כי עוּלי נעים וקל מַשאי.״