בין תלמידיו של ישוע היו דייגים ותיקים מאזור הכינרת אשר הכירו את הים היטב. למרות זאת, הסערה הייתה כה עזה עד כי אפילו הם חרדו לחייהם. ישוע גער ברוח והיא פסקה מיד. התלמידים היו המומים. הם כבר ראו אותו מחולל ניסים כבירים, אך עכשיו הפגין ישוע בצורה נחרצת את סמכותו האלוהית על הטבע. רק אלוהים לבדו יכול לצווֹת על הים ולהשקיט אותו, ככתוב:

״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם, וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.
יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה, וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.״
תהלים ק״ז:כח—כט

הפגנת סמכותו האלוהית של ישוע בהשקיטו את הסערה לא הצליחה להביא את התלמידים לידי הכרה בזהותו כמשיח, בן־האלוהים, אלא רק לידי תדהמה גדולה: ״מי זה האיש הזה, שגם הרוח וגם הים מצייתים לו?״ ישוע גער בתלמידיו: ״למה אתם פוחדים כל כך? איך זה שאין בכם אמונה?״ ישוע מציג את פחדם כהיפוכה הגמור של אמונה. כיוון שלא בטחו בישוע, הם באו לידי חרדה ובהלה.

שימו לב: הניסים של ישוע נועדו לגלות את זהותו האמיתית, ולא להעלות שאלות ותהיות לגביו. ישוע ציפה שתלמידיו, שהיו הקרובים אליו ביותר, יפגינו אמונה בו. אולם לעיתים קרובות הוא מצא אמונה חזקה דווקא בלב אנשים זרים שכמעט אינם מכירים אותו, כמו אמונת החבורה שהביאה אליו את המשותק. גם היום אפשר למצוא אמונה חזקה כזאת בלב אנשים הפוגשים את ישוע לראשונה.

התפנית המיוחלת בהבנת התלמידים את זהותו האמיתית של ישוע תגיע רק לקראת סוף שליחותו, כאשר פטרוס יכיר בו כמשיח. ועם זאת, רק לאחר מותו המכפר, ותחייתו ביום השלישי לאחר מותו, התבררה לתלמידיו זהותו במלואה.