ישוע שב לבית הכנסת, כנראה לאותו בית כנסת בכפר נחום שבו גירש רוח טמאה. מנהיגי הדת כבר האשימו את ישוע בחילול הקודש ובהתרועעות עם חברה רעה, ועכשיו חיפשו דרך להאשים אותו בחילול שבת. ההאשמה בחילול שבת היא האשמה חמורה מאוד: חילול שבת דינו מוות. על פי ההלכה, טיפול רפואי בשבת מותר לשם פיקוח נפש בלבד על סמך הכתוב בספר ויקרא:

״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה׳.״
ויקרא יח:ה

אולם האיש שידו יְבֵשָׁה לא עמד בפני סכנת חיים. ובכן, בעיני הפרושים לא היה נימוק רבני או צידוק הלכתי שיאפשר לישוע לרפא אותו בשבת. ישוע ידע את מחשבתם הכוזבת ולכן שאל אותם: ״האם מותר בשבת לעשות טוב או לעשות רע? להציל חיים או להרוג?״ אך הם לא השיבו לו דבר. בשתיקתם גילו שהם בעלי גישה דתית נוקשה אשר אינה מרחמת על אדם נכה וכופרת בסמכותו של ישוע. הוא נעצב בגלל ליבם הקשה ואף כעס עליהם.

יש אנשים שרואים בישוע איש שָלֵו ומטיף לאהבה. אומנם ישוע הטיף לאהבת אלוהים, אך עם זאת הוא גם כעס על ליבם הקשה של אנשים שסירבו להאמין בשליחותו למרות הפגנת סמכותו העליונה. שימו לב: הדרך שבה אנשים מגיבים לישוע חשובה לו. הסמכות של ישוע — המתבטאת בתורתו ובמעשיו — מחייבת אותנו לנקוט עמדה לגבי זהותו. אי אפשר להיות אדיש או ניטרלי לנוכח עוצמת סמכותו.

ריפוי האיש שידו יבשה לא הביא את מנהיגי הדת לשבח את אלוהים, אלא סיפק להם אמתלה לרקום מזימה נגד ישוע. בשל שנאתם המשותפת לישוע התאחדו הפרושים עם יריביהם, אנשי הוֹרְדוֹס. דווקא בשבת הם בחרו לעשות את הרע ולהגות מזימה שתכליתה להרוג את ישוע.